הגנה עצמית מנטלית: מדוע הלוחמים המסוכנים ביותר הם האנשים השקטים ביותר ברחוב?

יש מיתוס מיושן שאומר שאומנויות לחימה מייצרות ילדים אלימים. 
הורים רבים מפחדים לרשום את הילד לחוג איגרוף תאילנדי כי הם בטוחים שהוא יקח את הכלים האלה וישתולל בבית הספר.
האמת המדעית וההתנהגותית היא הפוכה לחלוטין דווקא הילד שלא יודע להילחם, שלא חווה מעולם את כובד המשקל של כוח פיזי אמיתי, הוא הילד שייגרר לקטטות ברחוב..
כדי להבין את זה, אני לא צריך לצטט לכם מחקרים יבשים אני יכול פשוט לספר לכם על הילדות שלי.

הילד שברח משוטרים: כשהמערכת מפספסת את שורש האלימות

בתור ילד, הייתי אלים.. הגדרת המערכת הייתה "ילד רע", "עבריין צעיר" הייתי מעורב בקטטות על בסיס קבוע, נעצרתי על ידי משטרת ישראל, וברחתי משוטרים, המגרש הביתי שלי היה הגשר המתוח שמחבר בין בית הספר היסודי למקיף של הגדולים שם, בכל יום מחדש, הייתי מחפש את העימותים. 
הייתי מתחיל עם נערים שגדולים וחזקים ממני פי שתיים. הייתי חוטף מכות רצח, קם, נושך, נוגח, ומחזיר בכל דרך אפשרית.
ההורים שלי, בנסיון נואש להציל אותי מעצמי, שלחו אותי לאין ספור חוגי אומנויות לחימה אבל זה לא עבד, מדוע? כי המאמנים שפגשתי שם לא היו מנטורים... הם היו, במילים פשוטות, אנשי תיאוריה, ללא שום הבנה בפסיכולוגיה של הרחוב או בנפש של ילד פגוע ומפוחד שמחפש להוכיח את עצמו... שמתי עליהם פס לא היה להם את המשקל הסגולי כדי להחזיק אותי, ולא היה להם את "עוגן האב" או "הסמכות הנוקשה" כדי שאעריך אותם. 
כל זה השתנה ביום אחד: היום שבו התחלתי להתמיד באיגרוף קלאסי ואיגרוף תאילנדי אמיתי.

המדע שמאחורי השקט: למה לוחם אמיתי בוחר לשתוק בכביש?

היום, כלוחם מקצועי, כאלוף ישראל וכמאמן, המציאות שלי הפוכה לחלוטין, אם מישהו יחתוך אותי בכביש, יקלל או ינסה לעורר פרובוקציה אני אשתוק, אהנהן ואמשיך לנסוע.. חלק מהאנשים יחשבו שזה פחד, אבל המדע ההתנהגותי של וינגייט מגדיר זאת כ"שובע אגרסיה אקטיבי" כשילד או נער מתאמן באקדמיה מקצועית, הוא חווה תהליכים פסיכולוגיים עמוקים שמנטרלים את הצורך שלו באלימות:

• פירוק מנגנון הוכחת הערך (עקרון "השם הטוב"): ילד אלים ברחוב הוא כמעט תמיד ילד שמחפש הכרה וסטטוס של גבר גבר.  על המזרן, כשהוא נלחם מול מתחרים חזקים ומקבל הערכה אמיתית מהמאמן ומהקבוצה על העבודה הקשה שלו, הצורך שלו "להוכיח שהוא גבר" ברחוב פשוט מתאדה. יש לו כבר מוניטין של לוחם הוא לא צריך להוכיח אותו לאף אדם ברחוב.
• ויסות נוירולוגי של מערכת העצבים: האלימות ברחוב מונעת מחוסר יכולת לנהל סטרס מנטלי קיצוני, באימונים, אנחנו מביאים את הילד למצבי קיצון פיזיים ומנטליים באופן מבוקר, המוח לומד לתפקד בדופק 180 תחת לחץ, מבלי לאבד את העשתונות (וגם אם נאבדים אנחנו בתוך מסגרת מאפשרת)
• מודעות לתוצאה הקטלנית (הרתעה עצמית): לוחם אמיתי יודע בדיוק מה המכה שלו מסוגלת לעשות לבן אדם לא מאומן. הפחד לריב ברחוב נובע מאחריות אבסולוטית: "אני יודע שאם אני מגיב, הבן אדם מולי גומר בבית חולים"
  כוח אמיתי לא צריך להפגין את עצמו. הוא שקט, הוא בטוח, והוא מעדיף לסגת כי הוא מבין את השלכות ההרס.

רפלקסים של חיים\ומוות כשאיגרוף תאילנדי מציל אותך ממוות

האיגרוף לא רק הפך אותי לאדם רגוע וממוקד הוא הציל את החיים שלי באופן פיזי לחלוטין לפני מספר שנים, נקלעתי לסיטואציה קיצונית בים באשקלון מול עבריין ששלף לעברי סכין במטרה לפגוע בי ברגעים כאלה, אין זמן לחשוב.. אין זמן לנתח תיאוריות, מי שלא מאומן קופא, או מנסה להילחם בצורה פראית ומסיים את האירוע פצוע קשה או חלילה גרוע מכך... בזכות אלפי שעות על המזרן, הרפלקסים שנחרטו במערכת העצבים שלי פעלו אוטומטית:
‫1.סגירת פנים אבסולוטית שבריר שנייה. הידיים עלו אוטומטית לעמידת מוצא מגננתית קשיחה. שמרתי על הפנים והצוואר האזורים הקריטיים ביותר.
‫2.תזמון ומרחק (Distance Control):במהלך ההתקפה עבודת הרגליים של האיגרוף התאילנדי איפשרה לי לקרוא את זווית התקיפה של הסכין ולזוז במדויק מחוץ לטווח החיתוך.
‫3.ניטרול האיום ושמירה על החיים: סיום האירוע בזכות הרפלקסים והחוסן המנטלי לא נחתכתי בפנים, נשארתי לעמוד על הרגליים בצורה יציבה והצלחתי לצאת מהאירוע כשאני חי, שלם ונושם.

השורה התחתונה להורים

אם הילד שלכם מפגין קושי בוויסות, נוטה לעימותים או חווה חוסר ביטחון שמתורגם לאגרסיביות אל תשלחו אותו למסגרות "רכות" שלא מדברות בשפה שלו. אל תתנו לו מאמנים שהם אנשי תיאוריה שלא מסוגלים להוות עבורו מודל לחיקוי הוא צריך מנטור.
הוא צריך מועדון שבו מלמדים שדיסציפלינה, משמעת קשוחה וכבוד הדדי הם הבסיס להכל. 
באקדמיה שלנו בבאר שבע, אנחנו לוקחים את האנרגיה הזו, מפרקים אותה על המזרן, ובונים מהילדים שלכם את האנשים הכי חזקים, הכי בטוחים והכי שקטים שיש.